"עצור, הסתכל, האזן, חצה בקו ישר, מהר ולא לרוץ"
"עצור, הסתכל, האזן, חצה בקו ישר, מהר ולא לרוץ"
"עצור, הסתכל, האזן, חצה בקו ישר, מהר ולא לרוץ"

מי שהייתה ילדה בסוף שנות ה- 90, אמורה לזכור את הדקלום הנ"ל. חמשת הכללים לחצייה בטוחה, מתוך שיעור הזה"ב שנכנס למערכת כמו משום מקום. כמה דקלמנו אותו, חזור ודקלם, השכם והערב.

רק ככה, האמינו במשרד החינוך, יופנמו כללי הזה"ב בקרב דור העתיד.

והם אכן הופנמו.
זה היה חידוש!

והם אכן הופנמו.
זה היה חידוש!

שיעורי זה"ב בכיתות היסודי דאז, היה חידוש מרענן לבנות- חיוני והכרחי לציבור ההורים והאימהות!

שיעור האסונות בכבישים ובדרכים בהם היו מעורבים ילדים, הלך ועלה בקצב מדאיג והוא זה שהוביל את הגורמים במערכות החינוך והביטחון להתערב בתכני הלימוד ולעשות מהפך מהיר ומרחיק לכת בנושא הזה"ב, טרם יהיה מאוחר מדי.  המטרה הייתה לחזק ולהטמיע את כללי הזהירות בדרכים שלא היו ידועים או ברורים דים בקרב הילדים, ע"מ להביא לצמצום מקסימלי של האסונות בדרכים והפגיעות בילדים.

 וכך נולדו להם תכניות הזה"ב בבתי הספר.

אני עוד זוכרת בתור ילדה את ההצפה של הנושא בכיתה, את השיעור החוויתי והדיקלומי שהכניסו למערכת באמצע השנה, את חוברות העבודה הצבעוניות ואת התערוכות ותחרויות הזה"ב במסגרות הלימוד ובשכונות. אז לא כ"כ הבנתי את הבהלה הגדולה לנושא, אבל מה היה אכפת לי, עוד שיעור חווייתי ומעניין שבא על חשבון שיעור פורמלי ומשעמם….

כיום אנו עדים לתופעה דומה, על נושא לא פחות חשוב ולעיתים אף יותר-
בנושא המוגנות בילדים.

עד לא מזמן הנושא של פיתוח מוגנות בילדים ודיבור על שמירת פרטיות גופם מפני פגיעה, היה נחשב לטאבו בציבור שלנו.  בין אם מתוך חוסר ידע/ מודעות, בין אם מתוך חוסר אמונה שדברים כאלה אכן קורים ובין אם זה מחוסר נעימות לשוחח בפומבי על נושאים רגישים ואישיים כגון אלו.  בין כך ובין כך, התוצאה הסופית של כל אלה או חלק מהם, הייתה שילדים לצערי כן נפגעו ובמספרים לא מבוטלים, אך הם נותרו בכאבם, בבלבולם וברגשותיהם הקשים, ללא קבלת מענה מספיק הולם. ברוב המקרים ומבלי להתכוון, נפגעו הילדים הללו בשנית מעצם ההשתקה החברתית הקולקטיבית שהם חוו באי יכולתם לפנות לעזרה הנפשית המתבקשת ונאלצו להתמודד לבדם עם הקשיים הרגשיים הלא פשוטים שפגיעה מן הסוג הזה מסבה.

אך היום לשמחתי הרבה, ניתן לומר כי פני הדברים משתנים ובקצב מסחרר.

יותר ויותר מסגרות חינוכיות מבינות את החשיבות ואת ההכרחיות שבנושא ומכניסות שיעורי מוגנות לבנים ולבנות המותאמים למגזר, מבלי לפגוע בערכי הציבור החשובים לנו כ"כ. שיעורים אלו באים ומעודדים את הילדים לשאול שאלות, לספר חוויות לא נעימות שקרו איתם ובעיקר נותנים כלים מעשיים למקרה שחלילה הילד נקלע לסיטואציה של פגיעה או לחשש לפגיעה- שיהיו לו הכלים המתאימים לפעול למען מוגנותו ובטחונו האישי.

על השינוי המבורך אוכל בעצמי להעיד בסדנאות אותם אני מעבירה לאימהות בנושא פיתוח מוגנות בילדים, מטעם מוסדות הלימוד השונים בסביבת מגוריי.

ההיענות הגבוהה בקרב ציבור ההורים והאימהות הדהימה גם אותי בתחילה, היות והיו כמה אנשים 'טובים' שדאגו לקרר אותי בעניין, באמרם ש"נשים לא יבואו לשמוע על הנושא הזה" או "שזה נושא שאין צורך לדבר עליו בציבור שלנו…" וכד'

אך המציאות בשטח העידה אחרת.

ציבור האימהות (והאבות) מודע לעניין יותר ויותר ומעוניין ללמוד ולדעת עוד על דרכי ההטמעה של נושא המוגנות בילדים ועל דרכי התגובה הנכונים למקרה של חשד לפגיעה בילדיהם, חלילה.

הביקוש הוא גדול והנשים באות,

ולו רק בגלל העובדה המצערת שחלקן הגדול נפגעו בילדותם והן לא מוכנות שהסיפור יחזור על עצמו בילדיהן היקרים, ללא הכלים המתאימים- להם ולילדים, כפי שקרה ברוב המקרים שהן חוו על בשרן ממש….

אז אם בעבר שיננו את 5 הכללים לחציית כביש בבטחה- שיטה שהוכיחה את עצמה, כיום אנו מדקלמים עם הילדים את 3 הכללים לשמירה והגנה על פרטיות גופם, כחלק מארגז הכלים האישי שלהם, לכל צרה שלא תבוא: